אריה לוין

גיל: 59

מזל: טלה

מצב משפחתי: נשוי + 3

מגורים: חולון

עיסוק: טכנאי

לבוש אהוב: בגדים נוחים

מעשן: לא

מאכל אהוב: פסטה

צבע אהוב: כחול

תחביבים: מוזיקה, אמנות

סרט אהוב: מחזמרים

תוכנית טלוויזיה אהובה: ערוץ היסטוריה, National Geographic, טבע

ספר אהוב: הסופרים אותם אני אוהב לקרוא: Thomas Hardy , Edgar Allen Poe

שנים בריקודים: 46

הריקוד הראשון שלמדתי: לא זוכר

ריקוד אהוב: אורחה במדבר (ימין ושמאל), כי תנעם

עדיפות מעגל/זוגות/שורות/דבקה/: כמעט הכל

אני מאמין: בחיים - בריקודים

מספר ריקודים חדשים בחודש: 2 או 3

משאלה/שאיפה: מדוע לא חוזרים לפעמים על ריקודים של פעם?

הכי יפה בריקודי-עם: האווירה הכללית. האפשרות להשתחרר מהלחצים של היום יום.

הכי מרגיז בריקודי-עם: לא נותנים ידיים. לא זכורה לי  הפעם האחרונה (בהרקדה רגילה)  שכולם נתנו ידיים במעגל. יש יותר מדי אנשים במעגל הפנימי שלא יודעים את הריקודים או לא יודעים לרקוד.

כמו כן, עלי לציין כי בזמן אחרון יש לכמה ריקודים, מוזיקה חדשה בסגנון ה- "TRANCE"   כאשר המנגינה כמעט הוסתרה לחלוטין ע"י הבסים וההקשה. כמו לדוגמה: הריקוד "חלומות"  אשר היה משולב יפה עם המילים והמנגינה. אבל הביצוע החדש בנוסח:  “TRANCE”   הפך את הריקוד "חלומות" לסיוט לילה בומבסטי.

בהדרכת ריקודי זוגות;  מפריע לי כאשר המדריך מכריז: "הבנים  גומרים בפנים או בחוץ" יש לומר: מסיימים (ולא "גומרים").

 

 

ראיון ע"י עדה איסט